סליחה ואשמה בקונסטלציה המשפחתית

כתב ישי גסטר

הורים נותנים וילדים מקבלים.

זהו מצב אופטימלי של נתינה וקבלה אין סופית.

זהו מצב שתומך בהגשמת הפוטנציאל של שני הצדדים.

ילד יכול לקבל מאביו עד סוף חייו.

בת יכולה לקבל מאימא עד צאת הנשימה האחרונה מפיה.

היכולת של הורים לתת אינה נגמרת, גם כאשר הם עוברים לעולם הבא.

היכולת של ילדים לקבל אינה נגמרת גם שהוריהם זקנים או שכבר אינם.

לא מעט אני שומע אנשים אומרים "אני כבר סלחתי להורים שלי" או "אין מצב שאני אסלח לאבא או אימא שלי". כאשר ילד סולח להוריו הוא שם את עצמו מעליהם ואז אין הוא יכול לקבל מהם. הוריו נשארים "קטנים" בעיניו והוא חש גדול יחסית אליהם. במצב כזה יהיה לו קשה יותר לתפקד כהורה בעצמו. הוא יישאר קשור להוריו בדרך שלא מאפשרת להם לתמוך בו ולא יהיה מספיק פנוי לאשתו ולילדיו.

אם כך, מהי הדרך שבה הילד יכול להפסיק לכעוס על הוריו בלי להיות בתפקיד הסולח? איך הוא יכול לצאת מהמחשבה של "הורי הם לא בסדר, בכדי שלא אכעס יותר עלי לסלוח להם על השגיאות וההתנהגות הבעייתית שלהם".

לא מעט אני שומע הורים שאומרים שהם מאוד מצטערים על הדרך בה גידלו את ילדיהם, שהם לא היו מספיק איתם, שהם לא הקשיבו שהיו צריכים ושעשו שגיאות כאלו ואחרות. הם מרגישים אשמים וקצת טיפשים על הדרך שבה הם גידלו את ילדיהם. הם חשים אשמים ושהם צריכים לבקש סליחה מילדיהם. איך תחושות אלו יכולות לתרום לתמיכה ונתינה מצד ההורים? כאשר הורה מרגיש אשם הילד כועס, זה כבד עליו. הוא חש שבאותו הרגע אין לו הורה.

אז מהי הדרך להיפטר מתחושות האשמה? איך הורה יכול לעמוד מול ילדו, לדעת שעשה משהו שלדעתו הוא לא בסדר? האם לומר לו "זה הכול היה באשמתי, התנהגתי בטיפשות ובחוסר מחשבה אני מקווה שאתה סולח לי"? האם הילד ירגיש יותר טוב? האם כך הוא יסכים לקבל תמיכה? האם זה מאפשר להורה להיות במקום של סמכות שאינה כוחנית מול ילדו? הילד ירגיש בוז חבוי כלפי הוריו במקרה כזה, ויחוש שהוא הרבה מעליהם. וכך הוא יאבד אותם כהורים ולא יוכל באמת לקבל מהם.

בתהליך הקונסטלציה המשפחתית אנו מנסים להימנע מלבקש סליחה.

נכון שלא פעם לבקש סליחה, או לומר אני מצטער, זאת הדרך לשינוי מצב של יחסים כואבים, אך השימוש השרירותי בסליחה והצטערות, נוטה להוציא את הטוב והעוצמה שיש באדם ובהורה. הוא לא מאפשר להכיר במציאות, במה שקרה ובכאב שנגרם. הוא מחניק ביטוי של כעס וכאב כאשר הוא במקומו ולא מאפשר יחסים שיש בהם חיים ומגוון רב של צבעים. והכי חשוב – הוא לא מאפשר לקחת או לתת אחריות.

אישה אחת, כעסה כעס רב על האימא שלה מאחר והיא עזבה את המשפחה כאשר הייתה צעירה. כאשר היא נהייתה אימא בעצמה גם הילדה שלה כעסה עליה כול הזמן, אך הפעם ללא סיבה שנראית לעין. זאת היא תוצאה של יחסים לא פתורים עם ההורים של ההורים. בתהליך הקונסטלטיבי יכולנו לראות את הקשר בין שני הדורות.  האימא כועסת על אימא שלה ולכן הילדה כועסת על אימא שלה.

כאשר הסבתה, האימא של האימא, אמרה לבת שלה "לא הייתי שם בשבילך, לא הייתי כשהיית צריכה אותי ואני רואה את הכאב הרב שזה גרם לך". (משפט של הכרה בקיים) הרגישה האימא סוף, סוף, שמישהו רואה את הכאב שלה, שהאימא שלה רואה ומכירה במה שקרה, בתוצאות של זה, ושעכשיו יש לה אימא שרואה אותה ונותנת לה, עכשיו ישנה אפשרות למשהו חדש.

לזאת אנו קוראים "הכרה בקיים ולקיחת אחריות".

כאשר האבא פוגע בילד שלו, שלא בכוונה, והילד בוכה. הוא יכול לומר "אוי סליחה, אני מצטער, איזה טיפש אני" או, הוא יכול לומר "פגעתי בך ילד שלי, אני רואה שזה מאוד כואב לך, בוא ואעזור לך עם זה". איזה משני המשפטים האלו מאפשר נתינה מהאב ותמיכה לבן, ומה סוגר את ערוץ הנתינה והקבלה.

כמובן, שאם הוא פוגע בו בכוונה, בכדי להכאיב, או שהפגיעה היא חמורה משפטים כאלה לאו דווקא עוזרים. כאן האבא צריך לקחת אחריות יותר עמוקה על מעשיו, אך זהו מצב הרבה יותר מורכב. כאן בנוסף לאחריותו של האבא ייתכן וגם לאימא יש חלק באחריות, חלק חבוי. יתכן והילד מייצג את האימא מול אביו, ומצב זה מביא את האב לתסכול גדול.

ככול שהפגיעה יותר חמורה בין הורה לילד כך המורכבות ושאלת האחריות יותר מורכבת. ועם כול זאת, כאשר אנחנו יודעים בפרוש, שהילד ירגיש הכי טוב כאשר שני ההורים תומכים בו ושהוא יכול לקבל משניהם, ננסה להגיע למקום שבו כול צד לוקח אחריות על מעשיו ורואה ומכיר בכאב שנגרם לצדדים האחרים. לקיחת אחריות והכרה בתוצאות של מעשינו כהורים זאת היא דרך להחזיר לנו את הסמכות שלנו כהורים ואת היכולת שלנו לתת לילדינו תמיכה. אז הילד חש שיש לו גב ושיש אל מי לפנות.

לסיכום, בתהליכים של קונסטלציה משפחתית אנו רואים שוב ושוב שסליחה היא לא תמיד התשובה, היא לא תמיד המילה או הגישה הנכונה.  צריך קודם לשאול – מה מאפשר נתינה וקבלה בכיוון הנכון, מה מאפשר ביטוי של רגשות,  ומה מאפשר לקיחת אחריות והכרה בתוצאות של מה שנעשה. כאשר אני לוקח אחריות על מעשי, הצד השני יכול לקחת אחריות על מעשיו והאוויר מרגיש קצת יותר נקי...